חשיבות תיעוד המידע לארגון ולפרט – פרשת תצוה

בס”ד

מושג השיתופיות וחשיבותו בארגונים ובפרטים מתעצם מאוד בשנים האחרונות. כולם מבינים יותר ויותר שצריך לכונן תרבות שיתופית. אולם, ישנם גם כאלו שבאופן טבעי הדרישה לשיתופיות מאתגרת אותם. דוגמה לסוג דומה נוכל למצוא אצל משפחת בית אבטינס בפרשת השבוע – “פרשת תצווה”, כפי שעולה בפרשנות מתיאור הפסוקים:

א וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. ז וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת–יַקְטִירֶנָּה.  ח וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.  ט לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה, וְעֹלָה וּמִנְחָה; וְנֵסֶךְ, לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.  י וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:  מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם–קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא, לַיהוָה.

“ידע שווה כח” – האומנם?
בימים כתיקונם, כאשר בית המקדש היה קיים היו מקריבים על מזבח הזהב את “הקטורת”. להכנת הקטורת הייתה נוסחה סמויה ומיוחדת (כן כן… יותר מזו של קוקה קולה!). מינונים מדוייקים של המרכיבים השונים היו מרכיבים קטורת מ-ו-ש-ל-מ-ת שהעשן שלה היה עולה בקו ישר (!) אל השמים – אל האלוקים ומכפר על עם ישראל.
משפחה אחת שמרה בקנאות על הסוד הכמוס. משפחת “בית אבטינס” שמה. המדרש מספר כי בית אבטינס היו בקיאים במעשה הקטורת ולא רצו ללמד לחכמי הדור כיצד להכין אותה. חכמי הדור הבינו כי המידע הרגיש הקיים עלול להיעלם בתוך מספר דורות עד אשר לא יישאר איש ממשפחה זו. בשלב זה החכמים מנסים לשמר את הידע “בארגון” – בעם ישראל. החכמים מנסים לחקות את מעשה הקטורת על ידי הבאת אומנים ממצרים. אותם אומנים הצליחו אמנם לפטם את הקטורת בצורה הנכונה אך העשן לא עלה בקו ישר אחד כלפי השמים כפי הנדרש אלא התפצל למספר כיוונים שונים. משהו היה חסר…

הסוד נשאר אצל משפחת בית אבטינס
כששאלו חכמים את את אנשי בית אבטינס מדוע הם אינם רוצים לגלות את הסוד – ענו האחרונים שהם יודעים (במסורת “מבית אבא”) שבית המקדש עתיד להיחרב ולכן אין טעם לגלות את הסוד.  נקודה זו אמנם נזקפת לזכותם על ידי החכמים אך הסוד הגדול נגנז לדורות הבאים.
בקריאת הטקסט כפשוטו נראה כי היו מניעים נוספים למשפחת בית אבטינס שלא לגלות את הסוד. כאשר בוחנים את התפיסות ואת המציאות באותה תקופה מוצאים כי חלקם מצלצל לנו מוכר גם כיום בחברה המערבית בכלל ובשוק העבודה בפרט.

לשתף או לא לשתף – זו השאלה
לא בכל ארגון נושא שיתוף הידע מתקבל בגישה חיובית. על פי הנוסחאות השונות (והמקובלות כך נראה) – “ידע שווה כח”. אדם בעל ידיעות רחבות מרגיש כי הוא מוערך ובעל יכולת השפעה. הוא שומר את הידע שלו לעצמו בלבד ולא משתף בו אחרים. בכך הוא מאמין שידיעותיו יכולות לעזור לארגון בצורה הטובה ביותר. אותו אדם גם חושש כי כאשר יעביר את הידע הזה – יתפוגג כוחו והוא יהפוך רלוונטי פחות עבור הארגון.
מאידך, קיימת תחלופה גדולה בין בעלי תפקידים בחברות ובארגונים והארגון מאבד את הידע שלוקח איתו העובד. ידע מועיל ולעיתים רגיש מאוד לאותו הארגון. עבור העובד, החשש אומנם מוצדק, אך על העובד לזכור כי הוא פועל תחת מטרה גדולה יותר מתפקידו הפרטי, הלא היא הצלחת כלל הארגון.
עבור משפחת בית אבטינס, ראוי היה שיבחנו את טובת הכלל, הלא הוא  עם ישראל בדורות הבאים, אל מול טובת הפרט – משפחתם ומעמדם הם. כמו כן על העובד להבין כי אם ישכיל לשתף את הידע עם אחרים, ילמד מניסיונם ויוכל אף להתקדם מהר יותר בתחומו.

מגמה הולכת ומתרחבת כיום בארגונים וחברות היא דווקא השיתוף בידע כמנוע צמיחה לפרט ולכלל (שהזכרנו בפרשת וארא). ראוי שעובדים המשתפים ידע יהיו מתוגמלים על כך – בעיקר בהערכה כנה. בצורה כזו, הארגון מרוויח משימור הידע והעובדים נהנים ממעמדם כמומחים – אותו אלו ששיתפו את הידע עם האחרים. הניסיון מלמד כי עובד המשתף ידע הינו אפקטיבי יותר ובמקביל מסייע לארגון לשמור על כבודו ומעמדו. בנוסף לזאת, העובד מקבל הערכה גם בקרב כלל הקהילה והתחום העסקי אליו הוא משתייך.

ידע לא שווה כח. שיתוף ידע – כן.

ועכשיו נסו אתם!
קחו את הזמן!
הוא שלכם!

יהודה ונסובר